שבוע שבע

בצד המקצועי, השבוע סוף סוף ביצעתי ניתוח החלפת ברך. קדמו לכך הרבה הכנות, הכרות עם הציוד ותכנון הניתוח על גבי הצילומים.

שמחתי מהתוצאה הסופית ומהיכולת להבין היטב את השלבים הטכניים השונים של הניתוח ולבצע את הבחירות שאני מרגיש שהן הבחירות הנכונות עבורי. בשבוע הבא מתוכננים כבר שני מקרים ואני מניח שתוך כמה שבועות יהפוך לניתוח השגרתי ביותר שאבצע, אם לשפוט לפי רשימת ההמתנה הארוכה….

צילום ציר מדגים מצב לאחר החלפת ירך משמאל, החלפת ברך מימין ועיוות מסוג וארוס (Bowed Legs) של 10 מעלות בברך שמאל.

הצילום לאחר הניתוח מראה את זוויות החיתוך של העצמות. מבחינתי תוצאה טובה היא מצב בו בסוף הניתוח טווח התנועה (יישור וכיפוף) מלא והברך יציבה (1-2 ממ חופש בחלקה הפנימי והחיצוני של הברך ביישור ובכיפוף).

עוד מעולמות בית החולים, ביום חמישי נערכה מסיבת פרידה לג’ון וסיימון, שני האורתופדים שיצאו לגמלאות לאחר 32, 33 שנה. הארוע נמשך כמעט שעתיים והשתתפו בו רבים מעובדי בית החולים ומהמנהלים כמו גם אנשי הקהילה המקומית (נציגי ה Iwi, שבט, של האזור) שהוסיפו ברכות, שירים וטקסים חצי באנגלית וחצי במאורית. שני הרופאים נשאו נאומי פרידה וקיבלו מתנות ואף הזמינו את בני המשפחה. היה נחמד מאוד לראות את גון מנסה לנאום כששבעה נכדים מנסים לטפס עליו ולעבור לו בין הרגלים. בחלקו השני של הארוע נחשפו שתי יצירות אומנות חדשות בחדר התדריכים במסגרת קרן תרומות המגייסת כסף לרכישת אומנות לבית החולים. נהניתי לראות את הטקס ולא יכולתי שלא לחשוב כמה זה מכובד ושונה מהדרך בה לא נפרדים מפנסיונרים במקום ממנו אני מגיע (יום אחד השער של החניה לא נפתח ואז אתה מגלה שאתה לא עובד יותר).

מימין האמן מדנידין שיצר את פסל נהר הוואנגאנוי הזורם מההר אל הים ומשמאל Ned האמן המקומי שיצר את משוטי הוואקא (סירה מסורתית) עם ערכי הקהילה שהם מייצגים

בשישי ניהלתי מפגש לימודי למתמחים (אחד שלנו ושניים מבית חולים סמוך). הזמנתי 4 מטופלים על מנת שהמתמחים יתרגלו לקיחת הסטוריה רפואית ובדיקה גופנית. המטופלים מאוד שמחו לבוא והמתמחים נתנו פידבק טוב על המפגש. למשך שעתיים הרגשתי שוב כמו עצמי סוף סוף. אחד המקרים היה של עיוות בכפות הרגליים מסוג רגל קלובה (club foot). מסתבר שהשכיחות באוכלוסיה המאורית הוא לפחות פי 5 מאשר בקרב לבנים וכן ניכר כי חלקם לא מגיעים לטיפול עד שכבר מאוחר מדי לנסות לתקן בעזרת גבס או ניתוח פשוט. המטופלת היתה נחמדה ממש ושיתפה בזכרונות ילדותה אז היתה יכולה ללכת רק על קצות האצבעות וקרובים קראו לה אורנג אוטנג בגלל צורת הרגליים.

כיום, לאחר שעברה סדרת ניתוחים בילדות המאוחרת, היא סובלת מכאבים וקושי בהליכה. לא ראיתי משהו דומה לזה בקריירה שלי עד כה וכמובן שביליתי לא מעט שעות בלימוד על התופעה השבוע.

ענבר השתתף באימון/מיון לקבוצת הכדורגל של מועדון אתלטיק וואנגאנוי. מתקן האימונים בחלק של העיר שמצידו השני של הנהר, עם נוף מקסים ואווירה פסטורלית. במקביל פועלים להעביר את כרטיס השחקן שלו כדי שיוכל להצטרף למועדון. פיפא שולטת ביד רמה במועדונים ובשחקנים ויש להמציא אישור מעסיק, אישור מבעל הבית והצהרת ההורים כדי להתחיל את התהליך…

בשבת, לאחר שכבר ניצח ילד אחר בסיבוב הקודם, ענבר התחרה בטניס נגד אוליבר על כרטיס לתחרות האזורית בוולינגטון וניצח 2:1. אי לכך בעוד שבועיים הוא יוצא לסוף שבוע של טניס ביחד עם עוד 3 ילדים לייצג את המועדון. הם יישנו בבקתה בביג 10 ומתוכנן להם גם באולינג ומיני גולף לכיף.

ריקה וזולט ארחו אותנו חזרה בביתם המתרוקן וסיכמנו כי נעבור אליו ב 1 באפריל, כשיסיימו לפנות את החפצים שלהם. נשלח תמונות כשיתפנה.

שיר פינקה אותנו בחלה מדהימה ובאוזני המן טעימים לכבוד חג פורים. ארחנו שוב את זולט וריקה וגם את אלעד, רופא אאג ישראלי המתגורר מזה 3 שנים עם משפחתו בפאנגריי (צפון האי הצפוני) והגיע לעבוד בוואנגאנוי למשך שבוע במסגרת חוזה לוקום (עבודה נוספת) שהוא מבצע בכמה בתי חולים בניו זילנד אחת לחודשיים בערך.

גולת הכותרת של השבוע היתה הטיול ל Tongariro Alpine Crossing. אחד המסלולים היפים והמתוירים בניו זילנד.

אחרי מעקב צמוד אחר תחזית מזג האויר הגיע סופש עם תנאים מעולים. הזמנו שאטל שייקח אותנו מסוף המסלול לתחילתו, שמנו שעון מעורר ובחמש בבוקר יצאנו לדרך. בשמונה התחלנו לצעוד ביחד עם עוד מאות אנשים. מזג האוויר אכן היה מעולה והנופים כפי שהובטח. הר הגעש מרשים בגודלו, האגמים מהממים בצבעיהם העמוקים וסילוני הקיטור הפורצים מהאדמה ומלווים בריח גופרית מזכירים נופים געשיים מרחבי העולם. הטרק היה די קשה ונמשך על פני 20 קילומטרים, 800 מטר עליה ו 1100 מטר ירידה. שמחים וגאים שצלחנו אותו.

Red Crater

Tongariro Mountain

אם מגדילים רואים ברקע מימין את הר ה Taranaki המרוחק מעל 200 קמ